החוקרים השתמשו במידע ממאגרי המידע SEER ו-Medicare ובעזרתו ביצעו רגרסיה לוגיסטית רב-שלבית. החוקרים השוו שימוש כרוני באופיאטים (שימוש מעל 90 ימים ברצף) בקרב מטופלים שהחלימו מסרטן קולו-רקטלי, ריאה ושד (והיו נאיבים קודם לכן לשימוש באופיאטים) ואובחנו בין השנים- 2008 ל-2013, לבין קבוצת בקרה ללא אבחנה של סרטן. בתוך קבוצת הביקורת, נדגמו מקרים של משתמשים כרונים והושוו לקבוצת חולי הסרטן בשאלת שיעור השימוש באופיאטים במינון גבוה (בממוצע מעל 90 אקווילנטים למ"ג ליום).
עוד בעניין דומה
במחקר נכללו 46,789 מטופלים ששרדו מחלת סרטן ו-138,136 יחידים ללא רקע של סרטן בתור קבוצת ביקורת. בשנה הראשונה לאחר יום האבחנה, השימוש הכרוני בקרב קבוצת חולי סרטן קולו-רקטלי וריאה עלה בכמותו על השימוש הכרוני בקרב קבוצת הבקרה (עבור סרטן קולו-רקטלי יחס סיכויים: 1.34: רווח בר סמך של 95%: 1.22 עד 1.47; עבור סרטן ריאה: יחס סיכויים 2.55; רווח בר סמך של 95%: 2.34 עד-2.77). ההבדלים בין הקבוצות בשימוש כרוני ירדו מידי שנה מרגע האבחנה. שימוש כרוני בקרב שורדות סרטן שד היה נמוך מאשר בקבוצת הבקרה, בכל שנה שנמדדה החל משנת האבחנה. מטופלים ששרדו את מחלת הסרטן היו בסבירות גבוהה יותר לשימוש במינונים יומיים גבוהים יותר מאשר משתמשים בקבוצת הבקרה, ב-3 עד-5 השנים הראשונות.
תוצאות המחקר מלמדות שבקרב שלוש אוכלוסיות של שורדי מחלת סרטן, השימוש הכרוני באופיאטים השתנה כתלות בסוג הסרטן. בנוסף, התגלה ש-6 שנים לאחר האבחנה, שורדי מחלת הסרטן לא היו בסבירות גבוהה יותר לשימוש כרוני מאשר משתתפים בקבוצת הביקורת. כאשר מתכננים אסטרטגיות לניהול כאב במהלך טיפול בסרטן ולאחר ההחלמה, יש לקחת לשיקול הדעת את הסיכונים המקושרים עם שימוש כרוני במינונים גבוהים באופיאטים.
מקור:
Salz, T. et al (2019) Journal of Clinical Oncology. 37(12), 1001